מתוך מכתב הרבי (אדר"ח מ"ח, תשי"ג)
– התורה מתחילה פרשת בראשית, בה מסופר על סדר בריאת העולם. מובן מאליו שהתורה אינה ספר סיפורים, אלא, כמו פירוש המילה "תורה", היא נותנת "הוראה" בחיי היום יום, ומראה את ההנהגה הנכונה בעניינים גשמיים ורוחניים.
בסיפור התורה על בריאת העולם, בין כל הרמזים העמוקים, מודגש גם האופן של הקמת עבודתו האישית של האדם.
כל עבודה וכל תנועה יצירתית, הן רוחנית והן גשמית, היא [מעין מעשה] בראשית, ההתחלה והעיקר – זה לדעת ולזכור שאלוקים ברא את השמיים – העולם הרוחני – ואת הארץ – העולם הגשמי. השם יתברך יכול הכל, אבל הוא רוצה שזה יעבור דרך אנשים פרטיים ויש להתייחס אליהם כשליחיו לביצוע רצונו. בתחילת הבריאה המצב הוא "והארץ היתה תהו ובהו וחשך גו'", – בתחילת כל עבודה או פעולה קדושה וטובה, יכול להראות שמסביב יש ריקנות, בלבול וחושך, וקשה יהיה לבנות את העבודה כראוי כך שזה יהיה בהתאם למטרה. ואז אומרת לנו התורה הקדושה שבתחילת הבריאה היה גם: "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" – ה' יתברך עושה ככה שבמקום שמקודם היה שם חושך נהיה אור. הבזק הופך לאור, ולאחר מכן נוצר סדר, נבראו צמחים, לאחר בעלי חיים – שהם ברמה גבוהה יותר מהצמחים, ואז אדם הראשון – שהוא בחיר הנבראים, הנעלה ביותר בבריאה.
כך זה גם בכל עבודה ופעולה שבקדושה (ראה ויקרא רבה נה, ג): יש להתחזק בהחלטה שהדבר חייב להיווצר להיעשות, ואז אפילו מקום שהיה בו לפני חושך אמיתי, תוך רגע אחד הופך להיות המקום של אור. וזוהי ראשית הבריאה והצמיחה – תהליך של עליה והתרוממות. וכפי שאומר רז"ל: "מעלין בקודש", שבכל דבר שקשור לתורה ומצוה, אנחנו עולים מחיל אל חיל…
מקור: "אגרות קודש", כרך ז, א'תתעז. תרגום חופשי מיידיש.
