י“ח בניסן – יום הולדתו של רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי

… באותה שנה (שנת תרצ"ט) התקיימה אפיית מצות מטעם הממשלה, אולם היו אלה מצות רק בצורתן החיצונית; הן לא התאפיינו בכשרות כלשהי.

הדבר לא נתן לבעלי מנוח, והוא קיבל על עצמו להביא לכך שכל החפץ במצות כשרות על-פי דין – יוכל להשיגן.

הוא התמסר איפוא למלאכה: שתי טחנות-הקמח הגדולות ביותר הוכשרו, נרכשו נפות חדשות, הוצבה השגחה באמצעות משגיחים רבים, ונשלח אל מועצת העירייה מכתב ובו עשרה סעיפים שבעלי דרש שייושמו בשעת האפייה ובנקודות המכירה של המצות, וכן דרישה שכל מה שבעלי יורה או יקבע, או ישלח את דייניו להורות ולקבוע – יקויים במלואו.

התשובה שהתקבלה היתה שכל דרישותיו של בעלי ימולאו, והובטח שאפיית המצות תהיה רק בקמח שבהשגחת בעלי, ולא בקמח רגיל מן השוק.

באותה תקופה ניזונה האוכלוסייה באמצעות מערכת של כרטיסי מזון, שעל-פיה הוקצבו לכל אדם שלושים גרם לחם ליום בלבד.

כמו-כן לא ניתן היה להשיג שקים חדשים, אף לא במוסדות הממשלתיים החשובים ביותר. במקרה זה, לעומת זאת, הורו השלטונות בדנייפרופטרובסק לדאוג לאוכלוסייה היהודית לאלפי שקים חדשים ולמצות כשרות שנאפו מהקמח הלבן ביותר – בה בשעה שלכל השאר הוקצב לחם שחור בלבד!

התוצאה היתה, שרבים מכל רחבי אוקראינה ורוסיה הלבנה, ואפילו ממוסקבה ולנינגרד, נסעו לדנייפרופטרובסק כדי לרכוש מצות. כל בתי-הכנסת היו מלאים בארגזיהם הריקים של הקונים שהמתינו לקבלת המצות.

בכל ערב-שבת לפנות-ערב פנו טלפונית מכל המאפיות בשאלה באיזו שעה יש לסיים את האפייה, ובאיזו שעה במוצאי-שבת ניתן להסיק את התנור מחדש. כמו-כן שאלו כיצד לנהוג ב"מים שלנו".

כל זה התרחש – אין לשכוח – בתקופה שבה אדם פרטי, לו חפץ לקיים אורח-חיים דתי, לשמור שבת במידת האפשר וכו' – היה צריך להסתתר בחדרי חדרים, כדי שאף אחד מהשכנים, או אנשים זרים אחרים, לא ירגיש בכך!

במקרה אחד דיווח אחד המשגיחים שעיסות במשקל ארבעה פוד (כ-16 קילוגרם) קמח הושארו על השולחן למשך חמש דקות מיותרות, ובעלי הורה מיד להעביר את הבצק למאפיות אחרות של חמץ, ועבור המצות הובא קמח חדש.

המפקחים הסניטריים שאלו שוב ושוב כיצד לעשות כל דבר כדי שהמצות יהיו כשרות ומהודרות יותר לפסח.

אפילו תחת המשטר הישן (קדם למהפכה הקומוניסטית), בשעה שהדת עמדה איתנה על תילה – לא התקיימה בשום קהילה אחרת אפייה שכזו, כפי שעלה ביד בעלי לפעול תחת המשטר הנוכחי!

ליהודים שהיו מעוניינים בכך היתה זו שמחה אמיתית, ולבעלי היה זה תענוג רוחני אמיתי. הוא הקריב הרבה מבריאותו כדי לדאוג לכך שיהודים אחרים ייהנו משמחת יום-טוב, ואילו הוא עצמו לא ידע שמחת יום-טוב כלל באותו הפסח: כשהגיע החג הוא ישב כבר מאחורי סורג ובריח, ובמשך כל שמונת ימי החג הסתפק במים ובחבילת המצות שלקח עמו, ושממנה אף הותיר מספר פיסות לצורך פסח שני (ראה אגרות-קודש ח"ב ע' שנב. וש"נ).

כדי להביא כל זאת לידי פועל נסע בעלי פעמים אחדות לחרקוב (עיר הבירה של אוקריינא משנת 1919-1934), ושם עלה בידו להשיג את הסכמתו של הקומיסר העממי (תפקיד בברית-המועצות, מקביל לשר בממשלה), וכן את הסכמת קלינין במוסקבה (מיכאיל קלינין – נשיא ברית-המועצות בשנים 1922-1946)…

מתוך הספר "זכרונותיה של הרבנית חנה שניאורסאהן". להמשך הפרקים לחצו כאן. 

לעניין המסופר לקמן – ראה גם שיחותיו של הרבי: ח"י ניסן תשמ"ג ס"ו ואילך; תשד"מ ס"י ואילך; ו' תשרי תש"נ ס"ג ואילך (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג ח"ג ע' 1295 ואילך. תשד"מ ח"ג ע' 1493. תש"נ ח"א ע' 62 ואילך).