מתוך הביאורים של הרבי:
– … [במענה לשאלתו] מהו החילוק בין תפארת – שיינקייט [יופי] והוד – שיינקייט [יופי]. ואיזה שייכות ישנה בין שיינקייט [יופי] דהוד לענין "כליות יועצות".
נאמר במסכת ברכות (דף ס"א ע"א): "תנו רבנן: שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה". וב"איגרת הקודש" (סימן ט"ו) מבאר רבינו הזקן: "ובחינת עצה זו נקראת נצח והוד שהן כליות יועצות".
הנה ברוב המכריע של דרושי דא"ח שראיתי מפרשים הוד, לשון "הודעה" ולא מלשון "הוד והדר" ורק במקומות ספורים הובא פירוש האחרון. ומהם "איגרת הקודש" (סימן ט"ו) שהובאו ב' הפירושים.
ומשם מובן החילוק בין השבח דתפארת והשבח דהוד, שבתפארת הוא יופי המובן ומושג בשכל (שרואה שיש כאן תערובת כמה גוונים ומדות וכיו"ב), מה שאין כן בהוד, שמבין שיש בזה איזה ענין של נוי אבל אינו מבין מהו הנוי כי הוא למעלה מערכו והבנתו כלל.
ולא מצאתי, לעת עתה, שישתמשו במדת ההוד בלשון תפארת ויופי, כי לכאורה אין יופי שייך אלא בהתכללות גוונים ומדות. (עיין באגה"ק שם, בד קדש פ"ג ועוד).
"איגרת הקודש" (סימן ט"ו): "ולפי שהיא מדה ממוצעת נקראת תפארת כמו בגדי תפארת על דרך משל שהוא בגד צבוע בגוונים הרבה מעורבי' [בו בכ"י ליתא] בדרך שהוא תפארת ונוי. משא"כ בגד הצבוע בגוון אחד לא שייך בו לשון תפארת…".
וגם זה גופא נוי הוא, אשר ענין עמוק ביותר ובכ"ז ה"ה מתגלה למקבל (אף שהמקבל אינו מבינו גם אחרי שנתגלה לו). מובן שבאופן כזה יכול להתגלות להמקבל גם ענין פנימי יותר של המשפיע, כיון שאין הענין מתלבש בהבנתו של המקבל. אבל כיון שהענין הוא פנימי ביותר, אין יכולה להתגלות אלא מדרי' התחתונה ביותר שבו. ועיקר הנוי הוא בזה שמסדר הענין באופן כזה שגם מקבל תחתון ביותר יוכל לקבלו (כליות יועצות) אף שאין משיגו (דלא כתפארת), ולפעמים גם אין לו שייכות כלל להענין עד שאין מעורר בו אפילו מדת ההודאה אלא רק שמודה שצריך להודות (הוד שבהוד). וי"ל דוגמא לזה: איש כפרי שאין לו הבנה כלל במהות המלך, אלא שרואה שראש הכפר שלו, שגדולתו משיג איש הכפרי, משתחוה לשר המלוכה. במילא נתעורר אצל הכפרי הודאה להשר, כי איש מופלא הוא בעיניו כיון שראש הכפר משתחווה לפניו. ושוב כשיראה את שר המלוכה משתחוה לפני המלך, הרי מעלת המלך נתגלית בהודאה שבהודאה של הכפרי.
ויעויין בדרושי לג בעומר (בסידור ועוד) ע"ד הוד שבהוד, שהנ"ל מיוסד ע"ז. ובפי' תהלים להצ"צ קאפ' קד, א סק"ז שכתב וז"ל: יש עצם החכמה שהוא משכיל השכל בפ"ע ואינו מגלהו… ויש כשיבאר לזולתו השכל… זהו הנק' הוד משא"כ כשאינו משפיע אין בהשכל בחי' הוד וכמו השמש כשלא יאיר… א"כ לפ"ז בחי' נו"ה אין הפי'… לשון הודאה… הגם שבחי' זו היא נק' ג"כ הוד, אמנם עיקר ל' הוד הוא הזיו שהוא מה שמאירים כו'…
… א"כ ב' חילוקים [יש בין תפארת להוד]:
א) שמשיג הנוי בשכל א"ל.
ב) ונ"ל שזה עיקר. בת"ת היופי ענין מצ"ע. בהוד – מסיבות חצוניות שבמשפיע זה הוא ענין פנימי ביותר שלמקבל זה הוא ענין נעלה ביותר. נוי ערכי ולא נוי לכל אדם.
